מה בין טיפול לאומץ?

בעבר הרחוק הפנייה לטיפול נפשי הייתה מעשה בלתי מקובל ושמור לחולים, לבעייתיים, ולאלה שברור לכל שמשהו לא כשורה איתם, שהסביבה מתקשה להכילם, שהם מתקשים לתפקד כמו כולם. לפנות לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי לווה בתחושת פגימות, בושה, וגרר הרבה פעמים צורך להסתיר, מחשש לתיוג. בעולם של היום, התיוג אמנם פחת, ניתן למצוא שפע של מטפלים ואיתם גם שפע של גישות טיפול שונות, הרבה יותר אנשים בוחרים להיעזר באפיק זה, ובכל זאת, הפנייה לטיפול רגשי עדיין מלווה בלא מעט חששות, פחדים והתלבטויות. למה בעצם? 

הצעד הראשון בפנייה לטיפול דומה במהותו לצעד הראשון מתוך "12 הצעדים" מעולם המכורים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". הפנייה לטיפול כרוכה באמירה עצמית שמשהו לא עובד לנו כמו שהיינו רוצים, שאנחנו לא בשליטה מלאה על חיינו, שהלכנו לאיבוד בדרך, שכשלנו באיזשהו אופן, שיש משהו גדול מאתנו שמנהל אותנו, ואנחנו קטנים וחסרי אונים מולו. זה צעד שמשמעותו-אני לא מצליח יותר לבד. וזה מקום קשה ומתסכל להיות בו ודורש ויתור על הצורך בשליטה. צורך שכולנו נאחזים בו חזק ולא מרפים ממנו בקלות.  

בשלב הזה, לצורך פנייה לטיפול, נדרשת יכולת להאמין שאדם אחר באמת יכול לסייע לי. שיש לו הכלים, הידע, הניסיון, שתהיה כימיה בינינו, ושאני אוכל לתת בו אמון מלא, כי בכל זאת, אני אמור לשתף אותו בסודותיי ובמכאובי. חלקנו, חווינו בחיינו פגיעות מאנשים קרובים לנו, שהותירו בנו צלקות קשות וגרמו לכך שחווית האמון הבסיסית באחרים נסדקה, ונדרש לעיתים תהליך טיפולי ארוך על מנת לשקמה. לכן, הפנייה בפועל למטפל, דורשת גם יכולת לסמוך ולתת אמון באחר, כשהנטייה לחשדנות, קיימת באופן טבעי, אצל כולנו.

היבט נוסף שמנהל אותנו בתהליך הפנייה לטיפול הוא הפחד לגעת בפצעים ולגלות עד כמה הם שורפים. מאחר ותהליך טיפולי מזמין חשיפה של ארועים וחוויות לא פשוטים מחיינו, יש המדמים אותו לניתוח לב פתוח ללא הרדמה, ויש שיעדיפו לחבוש את הפצעים, לא לראותם מול עיניהם ולא לחטאם. והשאלה, מה מחיר החבישה, והאם כך הפצע לא יזדהם יותר? אכן, פעמים רבות, מתעורר כאב נפשי במהלך הטיפול. זה לא תהליך קל ולא קורה הוקוס פוקוס ופתאום הכל מסתדר במקומו בשלום. והפחד ממגע עם הכאב, הוא הרבה פעמים פחד משתק, בגינו נעדיף להימנע מפנייה לטיפול ונמצא פתרונות מהירים שישתיקו את הקשיים והסימפטומים של הבעיה בטווח המיידי, לעיתים באמצעות תרופות או שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים אחרים או באמצעות קבלת החלטות מהירות ופזיזות, כמו פרידה ממערכת יחסים למשל. 

נקודה נוספת קשורה לכך שרבים מאתנו מעדיפים להיות ב- Doing (המתייחס לעשייה ולתפקוד החיצוני) על פני ה- Being (המדגיש את חוויית ה"להיות"). קיימת נטייה לחשוב ששינוי חיצוני במקום העבודה, במקום המגורים, בקשר הזוגי, במראה ובמשקל שלנו, יחולל שינוי פנימי בתחושות שלנו ובמערכות יחסינו עם הקרובים לנו. אמירות כגון: "האהבה תגיע אם רק ארד במשקל", "הכל יהיה אחרת כשנעבור לגור בבית משלנו". מכירים? לא אכחיש, זה אכן לפעמים עובד, אבל לא על ה-Doing  בלבד יעמוד השינוי על איתנו, הוא זקוק לחיזוק באמצעות שלוחות אל הרגש, אל ההוויה והתפיסה העצמית שלנו. אני מאמינה, שכל עוד נהייה שבויים בקונספט של ה- Doing בלבד, לא בטוח שנצליח להישאר קרובים מספיק לעצמנו, להווויתנו, למה שנכון ומדויק לנו, והרבה פעמים גם לא נספיק לנשום. 

טיפול מזמין לעיתים יציאה מאיזורי הנוחות שלנו. הוא הרבה פעמים יבחן באופן ביקורתי את הטייס האוטומטי שלנו, את התפיסות והדפוסים שהשתרשו אצלנו ויציע לבחון מחדש את הפרשנות שלנו למציאות ולארועי חיינו. מאחר ויציאה כזו היא בדר"כ קשה, וההתבוננות בראי היא פעמים רבות לא מחמיאה, נעדיף פעמים רבות לתת להגנות שלנו לנצח, נבחר להמשיך ולהשליך את עיקר בעיותינו על הבן זוג, הגרוש/ה, הילד, על הורינו או על הממונה עלינו בעבודה. ואז, הכי קל שיש אחראי אחר. אני פטור משינוי ולכן אני גם פטור מלבדוק את עצמי במסגרת טיפול. פתרון פשוט והגיוני.   

מכל האמור לעיל די ברור אם כך, שפנייה לטיפול דורשת אומץ. אומץ לשתף, להתבונן, להרגיש, לחוות, להיות בקשר עם אחר משמעותי, ועם עצמנו. אומץ להסתכן בכאב נפשי. קצת בדומה לסיפור חייו של הסרטן, אשר נדרש עם גדילתו, להסיר את שיריונו לתקופה מסוימת עד שימצא מספיק מקורות לסידן מהסביבה על מנת לבסס שיריון נוקשה המאפשר הגנה מהסביבה ומסייע באכילה. באותם ימים שהוא ערום ונטול הגנות, הוא מצוי במצב הכי פגיע, ונתון לחסדי הים. אולם, אם צלח הוא את האתגר, יהפוך הוא לגדול ולחזק יותר. כך בדיוק גם בטיפול. האומץ להתפשט בהדרגה מהגנותינו ומהדפוסים המוכרים לנו, עשויה להוביל לגדילה ולהתחזקות בסופו של יום.      

אם כך, הרווחים מהשתלבות בהליך טיפולי רגשי עשויים להיות משמעותיים מאוד. ראשית, הכאב הופך נסבל יותר כשיש עם מי לחלוק בו. איוורור הכעסים, התסכולים, וחוויות הילדות הלא פשוטות, מאפשר עיבוד ושחרור של מטען כבד שהולך איתנו שנים רבות לצד פינוי מקום לאנרגיה חדשה. במהלך הטיפול חופש הבחירה שלנו מתרחב, למשל הבחירה איך לפרש את הסיטואציה או את הקונפליקט האישי או הבינ-אישי, איך לנהל ולהתנהל בתוכם.  פעמים רבות ניתן לקבל כלים מעשיים לקידום תקשורת פתוחה ומקרבת, גם דרך שימוש בשיח עצמו עם המטפל/ת. תקופת הטיפול מאפשרת לנו פעמים רבות לשים את עצמנו במרכז, לבחון את המקום אליו הגענו בחיים, את מערכות היחסים המשמעותיות שאנחנו מקיימים, לסמן את הקשיים, הקונפליקטים, חוסר האיזונים בחיינו, לחקור אותם ולחתור לדיוק עצמי ולכינון אורח חיים מלא, משמעותי וטוב יותר. המסגרת הטיפולית היא נטולת שיפוטיות, יש בה הרבה קבלה, הבנה ולגיטימציה להיות מי שאנחנו. ובסופו של דבר, טיפול רגשי עוזר לנו לצמוח, דרך זיהוי הכוחות והמשאלות שלנו, ולהפוך לגרסה טובה יותר של עצמנו.